הסיפור שלי

הקשר שלי לעולם האומנות והיצירה תמיד היה שם. הוא טבוע בי ב- DNA.

גדלתי לתוך משפחה שבה ההורים מטפחים תחביבים אומנותיים כגון ציור, פיסול ונגרות לצד הקריירות הרגילות שלהם: אמי תמיד עסקה בהוראה אבל הבית היה מלא בעבודות קרמיקה וציורי פחם. אבי היה מהנדס יצירתי, אבל את הסיפוק האמיתי שלו הוא שאב מסיתות אבני גיר עצומות שהיה גורר למקלט של הבניין.

גדלתי לתוך תפיסה שאם את רוצה את זה את פשוט יכולה לייצר את זה. שמיומנויות בידיים הן מתנה. קסם. ואת ממש רוצה קסם כזה בידיים. כי זה קסם שמייצר עוד יופי בעולם הזה.

ההורים שלי תמיד עודדו אותי ליצור: קנו לי סטים של צבעים יוקרתיים (היום אני מבינה עד כמה השקיעו, הדברים האלה בזמנו בטח עלו הון!) ובנו לי כן ציור מעץ מקרשים שמצאו. הם קראו לי ארטיסטה.

למדתי לקרוא ולכתוב בגיל 4. הסיבה: רציתי ללמוד לצייר אותיות. אבא שלי שמח ללמד אותי בתנאי שאלמד לקרוא וכך היה. בזכות הנטייה לאומנות התחברתי גם לספרים. 

כששאלו אותי מה ארצה לעשות כשאגדל עניתי: להיות ציירת פורטרטים בדיזינגוף. אלה אנשים שיכולתי לעמוד שעות ולצפות במעשיהם, כמו מוכת ירח. איך קווי פחם מתעוררים לתחייה ומקבלים את האישיות של מי שלפניהם.

רישום למדתי מאמא שלי כבר בגיל 6 אבל זנחתי את הציור די מהר כיוון שלא היו מסגרות העשרה שמתאימות לגילי. פירקתי תכשיטים ישנים ועיצבתי אותם מחדש בגיל ההתבגרות וכשהפכתי לאמא לימדתי את עצמי לסרוג רק כדי להכין שטיח טריקו וסלסלות לחדר של הילדה.

עשיתי מסלול רגיל של לימודי פסיכולוגיה ארגונית וחצי קריירה במשאבי אנוש. איפה שהוא לפני גיל 40 המשבר החליט להקדים והתנאים מסביב אפשרו לי להרהר מחדש בעתידי המקצועי. לא הייתי מוכנה לדמיין את  עצמי שוב במרוץ העכברים שכבר לא התאים לי והכי מפחיד אותי בעולם להתחרט בסוף שלא ניסיתי. היה לי ברור שאומנות צריכה להיות חלק מאוד גדול בחיי אבל גם שמפגש עם אנשים שונים כחלק מעבודתי הוא אלמנט שהכרחי לסיפוק שלי. אז העזתי לקפוץ למים של הגשמה עצמית. רציתי ליצור את החוג שמעולם לא היה לי, כילדה.

הקמתי את סטודיו לולה שבו אני מעבירה סדנאות וחוגי אומנות לילדים וכן סדנאות אומנות ויצירה למבוגרים בקבוצות קטנות ואינטימיות אך גם לקבוצות בארגונים.

החוגים שלי לילדים מקיפים את כל עולם מלאכות היד והם מסבים לי גאווה רבה. הסדנאות שלי נסובות סביב צבעים וחומרים מיוחדים כגון משחת עיצוב, אקריל, אפוקסי וגבס פולימרי.

אני אוהבת שיצירה גורמת להתרגשות כמו לצפות בקסם שקורה, לכל אורך התהליך ובעיקר כשרואים את התוצאה.

אני יודעת להביא את המשתתפים בסדנאות שלי מנקודה בה הם זרים ליצירה או לחומר ועד לתוצאה הכי טובה שניתן במפגש ראשון . הגאווה שאנשים חשים כשהם מביטים בתוצרים שלהם היא הסיבה שאני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. כשאני מגשימה את עצמי בכל יום מחדש זה ניכר בעבודתי ונותן ללקוחות שלי בטחון רב שהם בידיים טובות וכך אני מצליחה להדביק עוד אנשים בחיידק האומנות. 

ואם זו לא שליחות. מה כן?